לשאלת האנליזה בידי מי שאינם פסיכולוגים

לשאלת האנליזה בידי מי שאינם פסיכולוגים

פרויד כתב ב-1926 מאמר ובו שיח סוקרטי פיקטיבי, בינו לבין הדיוט דמיוני שמאתגר אינטלקטואלית ופרגמטית את הפסיכואנליזה. הוא קרא למאמר "לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים", וכדרכו הצליח להעביר אלינו מסר שנשאר רלוונטי ונוקב גם עשרות שנים קדימה. לא רק רלוונטי, אטען כאן, אלא מתאים באבו אבוהא למצב העכשווי של שדה הפסיכותרפיה בישראל לקראת תום העשור השני של המאה ה-21.

 


אנליזה של הדיוטות Lay Analysis

לפני בדיוק 100 שנים החלו הרופאים להרים גבה ולזלזל בפסיכואנליטיקאים שאינם רופאים. מי שהוכשר כפסיכואנליטיקאי מבלי ששילם את ליטרת הבשר של לימודי רפואה, כונה בגנאי lay analyst.
פרויד כתב את המסה המדוברת בשנת 1926 על רקע תביעה שהוגשה באוסטריה נגד תיאודור רייק. רייק היה פסיכואנליטיקאי מחונן שעבר הכשרה אנליטית אינטנסיבית, אך אליה וקוץ בה, הוא לא היה רופא. את פרויד זה הטריף. בשלהי הקריירה שלו ובשלהי חייו, הוא הבין שעל כתפי הענק שלו התנחלו פסיכואנליטיקאים ציניים שחושבים בעיקר ביזנס ועסוקים בשאלת מפתח:
"כיצד נתרגם את המודל הפסיכואנליטי למטחנת בשר שתאפשר למתג אותנו כבחירת פרימיום לטיפול נפשי בעולם המערבי?" (המונח "מטחנת בשר פסיכואנליטית" מושאל כאן מסטיב מיטשל, פורץ דרך בטיפול ההתייחסותי שסקר לעומקיה את ההסטוריה של הפסיכואנליזה).
פרויד סינגר על רייק. גם הפסיכואנליטיקאי אוטו ראנק חטף המון ביקורת על היותו "לא רופא".
הרופאים הפסיכואנליטיקאים יצרו מניפסט, עם כללים של אסור ומותר, עד שבשלב מסוים החל המניפסט לנהל אותם.
בשיחות אישיות פרויד מגיב חזק לתפנית הזו. הוא מצוטט כך בספרו של פיטר גיי (1988):


"The struggle for lay analysis must be fought through some time or another. Better now than later. As long as I live, I shall balk at having psychoanalysis swallowed by medicine"

נשמע מוכר?
כנראה שהנושא לא נסגר עד הסוף בימי פרויד, כי בפאראפראזה להיום אנחנו מתמודדים עם בערך אותן אספירציות היררכיות, רק שאין לנו מנהיגות נקייה שתאפשר פלורליזם.

פרויד כבר מזמן איננו, דבריו עוותו לאורך השנים על ידי פוליטיקאים ועסקנים רבי מעמד ויוהרה ולא נראה שיש כיום מספיק מתנגדים ישרי דרך שיפרקו, או לפחות יתבוננו ברצינות, על המונופול המדהים של הפסיכולוגיה הקלינית על הטיפול הנפשי.
חשוב לי לציין שאין פה האשמה לקבוצה. מדובר באנשי מקצוע מעולים שעושים עבודה טיפולית מצוינת על בסיס שנים רבות של הכשרה. מה לי כי אכרות את הענף עליו אני יושב? במכון שבבעלותי עובדים עשרות פסיכולוגים קליניים והמכון עצמו מבקש להיות מוסד מוכר להכשרת מתמחים ולתת מכל הלב לדור הצעיר במקצוע (למפשפשים בציציות חשוב לציין שאין לי חשבון לא פתור עם דחייה מהמגמה הקלינית...).

מה שחשוב להדגיש שיש כאן תופעה גילדאית שלא פסה מן העולם ושפרויד הזהיר מפניה באופן מפורש, תופעה ששינתה את צורתה אך לא את פניה ולא את מהותה.
בעיניי, הסיכונים שגוזרת על עצמה הפסיכולוגיה הקלינית בישראל גוברים כיום על הסיכויים, כי ארגונים שאינם מסתגלים בתוך סביבה משתנה דינם לקמול.

בהיעדר חוק פסיכותרפיה בישראל, רשאי כיום כל אחד להצהיר על עצמו כפסיכותרפיסט, אבל טיפול פסיכותרפי רציני, כך מחנכים אותנו, עושים רק אצל פסיכולוגים קליניים, לא אצל עו"סים קליניים, לא אצל מטפלים בהבעה ויצירה, לא אצל פסיכולוגים שסיימו התמחויות אחרות ולא אצל מטפלים זוגיים ומשפחתיים.
הפסיכולוגיה הקלינית מאוימת על ידי עיסוקים סמוכים בפסיכותרפיה. בבתי ספר לפסיכותרפיה נפגשים כל מטפלי בריאות הנפש ומיישרים קו עם אותן מיומנויות.
האיומים על העיסוק מגיעים מ-4 כיוונים שמצמצמים עוד ועוד את העילה לקיומו:
1. הפסיכיאטריה - תם עידן הציפרלקס. בעשור הקרוב נצעד כולנו לתוך ה״מהפכה הפסיכואקטיבית״ - חומרים טבעיים וסינתטיים משני תודעה מוזמנים דרך הדלת הראשית ישירות אל תוך הפרוטוקולים הטיפוליים של הפסיכותרפיה מבוססת הראיות.
השנה הוגדר ׳טיפול ב-PTSD בשילוב אקסטזי׳ כטיפול פורץ דרך (סוג של מדליה). פטריות הזיה מפחיתות לנו את הדיכאון, זריקת קטמין עוזרת מיידית לסובלים ממחשבות אובדניות. ראש הרשות למלחמה בסמים אוכל את הכובע. אוטוטו, פסיכיאטרים יציעו מכלול טיפולי אינטגרטיבי ומותאם אישית עבור כל מטופל. פסיכיאטרים (למי ששכח) מוסמכים בפסיכותרפיה; פסיכולוגים לא מוסמכים לרשום תרופות.
2. הדיגיטל - ה-FDA אישר השנה להשתמש באפליקציות לטיפול בהתמכרויות; באוניברסיטת סטנפורד פיתחו ופרסמו על chatbot אוטומטי שמפחית דיכאון באמצעות תכנת המסנג׳ר של פייסבוק; ה- APA מנסה לפתח כלי להבחנה בין 10,000 אפליקציות של סיוע נפשי ברשת. בפסיכולוגיה הקלינית יש מי שמוכן להתייחס לשינוי (מה שהציבור מבקש) אבל הרוב הצפינו לכל היותר עד שיחות וידאו.
הפיגור איננו סטטי בעיניי. הפער שהולך ומעמיק בין התפתחות הדיגיטל לבין התרבות המערבית כולה מזמין גלישה רגרסיבית לתיאוריות קליניות "רטרו" ולביקורת כלפי היומרנות של טיפולים מבוססי ראיות. לאחר סיום ה"היקסמות" מהגל השלישי בטיפול קוגניטיבי התנהגותי מסתמנת שיבה הדרגתית לעבר הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית (לא לבנג'מין, לקליין), רק שחסרה לנו שם צניעותו של יהודי אוסטרי מזוקן אחד, זה שחפר בטופוגרפיה של שכבות הנפש תוך שהוא מביט לאמת של התקופה בעיניים.

3. המאמנים - חופשיים ממחיר הסטיגמה של טיפול נפשי, קואוצ׳רים טובים מציעים גוף ידע ופרקטיקה שיש להם המון מה לתרום בה. למי ששרד את הגל האופנתי של האימון יש מקום חשוב וערך מוסף. משימתיות, שכל ישר, מיידיות, תוצאתיות- כל אלה יתרונות שהפסיכולוגיה הקלינית עדיין מתכחשת אליהם, לעיתים אף מזלזלת בהם, תוך שימוש ברציונל של העמקה ואחריות מקצועיים. כך מתרחשת, כמעט בלתי מורגשת, כמו צפרדע שמתבשלת באדישות למרק, ההתחפרות העקבית וההרסנית: ככל שהאימון בישראל מתבסס והולך, כך מעמיקה הפסיכולוגיה הקלינית בארץ את אחיזתה הנואשת בנכסי צאן ברזל. בעולם המערבי, למשל, מתפרסמות אין סוף כתבות לקהל הרחב על מבחן הרורשאך, רק בישראל מוגבל הפרסום הציבורי לפסיכולוגים בלבד. בהיעדר אלטרנטיבה יישומית, המקצוע מנכס מאפיינים אומניפוטנטיים, חשאיים, כוחניים.

4. הפסיכותרפיה האלטרנטיבית - כל מי שמזמין היום פגישה עם רפלקסולוג, מתקשר או הילר, יודע שלסשן תתלווה שיחת נפש עמוקה. זה שונה מ״העידן החדש״ של סוף המילניום, אז נשתמרה עדיין יראה מהסמכות הפסיכולוגית. אפשר לנחור בבוז כמה שרוצים על טיפולי הפלצבו שמוענקים על ידי אנשים המצוידים באינטואיציות במקום תעודות, אבל הציבור מצביע ברגליים. יש קבוצות של פסיכולוגים שנאבקות, שנותנות תחרות, שעומלות על פיתוח שיטות חדשות ומבוססות מחקר. אבל הרוב ממש לא.

פסיכולוגים טוענים, ובצדק, שתהליך ההתמחות מוסיף ללימודים 4 שנים עם משכורת רעב. זה ממש נכון, אבל האם ההתמחות (במבנה הנוכחי שלה), וההדרכות שמלוות אותה, באמת מיטיבות כל כך עם איכות "המוצר"?
תשאלו מתמחים או מומחים צעירים בקלינית ותשמעו מה דעתם הכנה על מסלול ההתמחות: מרבית ההדרכות אינן מתחשבות ברוח התקופה, הטקסיות האנכרוניסטית של מבחן ההתמחות, הציפייה להזדהות עם המולך, התניית ההתנשאות הנרכשת כלפי Lay psychotherapists. דרוש עדכון, לטובת המקצוע.

מה עתיד הפסיכולוגיה הקלינית ?

קיימת כיום חרדה עצומה, מציאותית, באשר לעתיד האומנות הקלינית. ​
נחי אלון, פסיכולוג קליני כבר 40 שנה, מתאר במאמר מבריק את חולשתה של הפסיכולוגיה הקלינית. המקצוע מאותגר, לא על ידי הרפורמה לבריאות הנפש, אלא על ידי כוחות פנימיים שמתקשים לקבל שינוי ונאחזים שוב ושוב ברגעי האמת בקרנות המזבח.
כשלאקאן הקשה לגבי "כלל המפגש בן 50 הדקות", ארנסט ג'ונס קטע את הרצאתו וזרק אותו מהאולם (ומה-IPA - איגוד הפסיכואנליזהה הבינלאומי). מה האסוציאציה של רובנו על שיטתו של הגאון הצרפתי הזה? רבים פוערים מבט סקרני באשר לחוויית הפגישה הטיפולית שנקטעת לפעמים לפני 50 הדקות.  זה מה שזוכרים ללאקאן - את נקודת האומץ שלו לערער מוסכמות. כמו חוק הפסיכולוגים שחוקק בסוף שנות ה-70, גם כלל 50 הדקות התבסס איכשהו לאורך הדרך והפך מבלי דעת לאמת יצוקה, כזו שלא ניתן לערער בה, שהייתה שם מאז ומעולם.
מארשה לינהן אומרת, בשיא הטבעיות ובלי למצמץ, שיש משהו מנוכר ולא מקצועי במפגשים שבועיים מבלי שתשולבנה ביניהם שיחות אימון טלפוניות. יש שני מחקרים יפים שמראים שאין הבדל בין מספר הדקות שמשקיע מטפל DBT בשיחות טלפון עם מטופלים, בהשוואה למטפל ב- Usual Practice. אין הבדל. ובכל זאת, אחד הגורמים שמרתיעים מטפלים לעבוד בשיטת DBT זה המחויבות לשיחות מעבר למפגשים. הנה, שינוי והתנגדות לשינוי.

יש עוד מלא דוגמאות לתהליכים דומים בהיסטוריה של הפסיכותרפיה, דרמטיים פחות ודרמטיים יותר. למעשה, השקט בפוליטיקה של הפסיכולוגיה מעולם לא זרח כפועל יוצא של תקופת התאגדות והתגבשות, אלא תמיד כתוצר לוואי של התנגדות כבדה לשינוי, שעל אף מחיריה, היא מקבעת פעם אחר פעם את הסטטוס קוו. שינוי קהילתי כזה דורש אומץ רב מדי ומנהיגות, ובימים אלה אין חזון נפרץ, אולי פרט לכמה פסיכולוגים ספורים בעולם שמעזים לשנות מבלי שייבעטו החוצה.



תגובות

הוסף רשומת תגובה