PTSD בין הסורגים

PTSD בקרב אסירים

בפעם הראשונה שנכנסתי לכלא רמלה כמנחה קבוצה של עובדים סוציאליים בהזמנת חטו"ש (חינוך, טיפול ושיקום) בשב"ס, הוצפתי חרדה קשה. לא הייתה זו החרדה המוכרת שלי עם קבוצה חדשה, זו שאני מברך ומודה על קיומה, הייתה זו בהלה מבעבעת וסמיכה שמתסיסה את הדם, כזו שאתה מבין את עוצמתה רק בהיעלמה, מאותן חרדות שמתעלמות מהקורטקס וממילים של אנשים ומסתננות ישירות אל הריק האין סופי של הלא מודע.


חווית הטראומה של אסירים

זו ספציפית, לקראת המפגש הראשון בקורס ההדרכה שהנחיתי, בעטה והנכיחה עצמה בתודעתי בסיוט אלים בלילה לפני - הייתי לכוד שם בכפייה, אסיר, בלי שום חירות ובחירה ועצמאות. ביקשתי מהסוהר את היומן שלי כדי לתכנן קדימה את השבוע ומישהו צחק ואמר - "פה לא צריך יומן...". ובאותו רגע, בחלום, נצרבה בי תודעת היעדר החופש, זה שכל כך מובן מאליו - הכלא שלי ביום יום הוא פקק מתסכל, הוא עלבון לא צפוי, הוא ציפייה שלא התממשה. אבל יש באמת דבר כזה כלא. עבור האדם החופשי עולות אסוציאציות אקזיסטנציאליות, פרנקל מבקר בכלא ההוא בתודעה, ולא בכדי.
ידוע כי שיעור הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, PTSD, בקרב אסירים, גבוה בהרבה משיעורם בקרב כלל האוכלוסייה. שיעור זה נע בין 4% לבין 21% מהאסירים. נתון משמעותי נוסף הוא שהתסמונת קיימת בשיעור גבוה יותר בקרב נשים אסירות לעומת גברים.
אנסה לבחון את הסיבות לכך, את אפיוני ההפרעה בקרב אסירים ואת דרכי ההתמודדות הרלוונטיות.


סוגי טראומה אצל אסירים

מרבית האסירים חוו על בשרם סוג כזה או אחר של טראומה. קודם כל, המאסר כשלעצמו הוא מאורע טראומטי עבור רבים, שכאשר אינו מעובד, עלול לקבע את תסמיני ההפרעה תקופה ארוכה אחרי השחרור.
מעבר להתחלה המציפה, יש אירועי עבר שמהווים גורמי סיכון ומביאים לדפוסי חשיבה ולהתנהגות עבריינית: טראומות ילדות כמו עוני קשה, התעללות על ידי ההורים או דמויות בוגרות אחרות, הזנחה בילדות, פגיעה מינית ופיזית בילדות ועוד.
ברוך השם, לא חסר.
לעתים אותם אירועי ילדות קשים מתעוררים באופן מודע, או משתחזרים באופן לא מודע, בסיטואציה הקשה של הקליטה לכלא, מתוך תחושת הניכור, הדה-הומניזציה והמגבלות הפיזיות. לכך נוספים גורמי דחק בתוך הכלא, כמו חשיפה לאלימות קשה בין אסירים, היחס הנוקשה מצד הסוהרים, סכנת אינוס או תקיפה פיזית מצד אסירים אחרים ועוד. כל אלה יכולים לעורר זיכרונות מוקדמים ולתרום לחוויה חוזרת של הטראומה- רה-אקטיבציה של הטראומה - ולעורר את שלל התגובות הרגשיות שאותו אירוע נשא עמו בעבר.

תקשיבו רגע לבועז, הוא ממיר טראומטיזציה בתקווה:

מילים: שמרית אור, לחן: נורית הירש, מתוך הסרט "בין הסורגים"

אבל בכלא ההפרעה אינה מתגלה מיידית.
בהיררכיה של מאסלו רווחה נפשית נמצאת הרבה מעל קשיים השרדותיים קודמים שמזמנים המשמעת והנורמות הנוקשות של הכלא.
הרגשות שהטראומה מעוררת מופנמים ויוצרים מראית עין שהתנהגות האסיר סתגלנית כלפי חוץ, אבל בתוך תוכו האסיר הטראומטי זועם, מתוסכל, מבולבל, פוחד, חרד וחסר אונים. התחושות הללו, ודאי כאשר אינן מעובדות, מקשות על האסיר להסתגל לעולם שבחוץ עם שחרורו.
חוסר התפקוד בולט בייחוד כאשר לאסיר אין רשת תמיכה מתאימה בסביבה מחוץ לכלא, כאשר הוא נאלץ לעבור את ההסתגלות הדרמטית בכוחות עצמו. לעיתים קרובות מדי אין מי שיבחין בכך שהוא מעורער נפשית ויסייע לו בהנגשת טיפול. במציאות כזו, כל אירוע מלחיץ שולי עלול למוטט את ההגנות הנפשיות שהאסיר בנה לעצמו ולהתבטא בהתנהגות הרסנית ואימפולסיבית. התסמינים יכולים להיות חוויה חוזרת של האירוע הטראומטי, הימנעות מכל מה שמזכיר אותה, עצבנות ולחץ מתמיד, מצב רוח ירוד, האשמה עצמית או התקף זעם אדם אחר.

התמודדות, שיקום וטיפול

אדם שעבר חוויה טראומטית זקוק לסיוע בהבנת האירוע והשפעותיו. אסירים אלה זקוקים ללמידת טכניקות הרפיה ונשימות שיסייעו להם בהתמודדות עם הרגשות הקשים המציפים, לצד טיפול פסיכותרפי ולעיתים תרופתי. חשוב שסגל הכלא, לא רק השיקומי והטיפולי, יכיר את הנושא ויהיה מעורב בתהליך האישי.

כשלמדתי DBT בניו יורק נחשפתי לגמישות המדהימה של צוות המטפלות ב- Vernon C. Bain Center, בית סוהר בו סגורים הכלואים בחדריהם 23 שעות ביממה וזוכים רק לשעה יומית אחת של צעידה בחצר.
המטפלות אינן מוותרות: הן עוברות בין תאי המאסר, משוחחות עם הכלואים ללא קשר עין ומתרגלות איתם מיינדפולנס ומיומנויות אחרות של ויסות רגשי לכל מי שמוכן לקחת חלק.




9 מחקרים ייחודיים על PTSD <

העבודה הטיפולית של מרכז משאבים בכלא חרמון <




מקור:

תגובות